כשקול המטפל הופך להיות גם הקול שלי

יש רגעים בטיפול שנשארים איתנו הרבה אחרי שהפגישה מסתיימת. משפט שנאמר, מבט שנשמר, או תחושה של נוכחות. לפעמים זה אפילו הופך להיות ממש קול פנימי שנשמע גם מחוץ לחדר: "תנשמי רגע", "זה בסדר להיות עצובה", או "את לא חייבת להתמודד לבד".הרבה מטופלים מתארים חוויה כזו - שהם שומעים את הקול של המטפל או המטפלת ברגעים קשים.

אני רואה חוויה זאת כאחת המטרות המשמעותיות של הטיפול - שהחוויה של להיות מובן ומוחזק תיכנס פנימה ותהפוך לחלק מהעולם הפנימי שלנו. לא רק להבין בראש "שאני בסדר", אלא ממש להרגיש מבפנים שיש קול אחר - קול שמרגיע, שמאפשר נשימה, שמחבר אותי לעצמי.

בהתחלה, זה יכול להרגיש כמו תלות. יש מטופלים שאומרים שהם לא מצליחים לחשוב בלי לדמיין מה המטפל היה אומר, או שהם נצמדים לקול הזה כמו חבל הצלה. בהדרגה, מתרחש אחד הדברים היפים ביותר בטיפול : לאט לאט, הקול הזה נטמע פנימה. הוא כבר לא נשמע כמו "מה הוא/ היא יגידו לי?", אלא כמו "מה אני יכול להגיד לעצמי עכשיו, מתוך המקום החדש שנוצר בי".

התהליך הזה נקרא הפנמת דמות מיטיבה.  אם בילדות למדנו להפנים קולות ביקורתיים או חרדתיים, בטיפול יש הזדמנות להפנים קול אחר - קול שנבנה בתוך קשר שבו אנחנו מקבלים מקום גם כשאנחנו פגיעים או לא מושלמים. הקול הזה לא מוחק את הביקורת הפנימית, אבל הוא יוצר לצידה עוד נוכחות: נוכחות שמאזנת, שמרככת, שמאפשרת יותר חופש תנועה.

וזה בדיוק הפרדוקס: דווקא מתוך החוויה הראשונית של תלות במטפל - נוצרת בהדרגה עצמאות עמוקה יותר. כשאני יודע שיש בי קול פנימי שמחזיק אותי, אני יכול להרשות לעצמי להעז, לקחת סיכונים, לנסות דרכים חדשות. אני לא זקוק עוד לנוקשות או לפרפקציוניזם כדי להחזיק את עצמי. הקול המיטיב שנכנס פנימה מאפשר להיות חופשי יותר, לא פחות.

חמלה עצמית (עליה הרחבתי פה) היא חלק מהתמונה הזו. בטיפול אנחנו לא רק לומדים להגיד לעצמנו מילים חומלות, אלא גם לחוות אותן בתוך קשר אנושי אמיתי - קשר שבו מישהו אחר רואה אותי, מקבל אותי, ונמצא איתי גם במקומות הכואבים. משם, החוויה הזו יכולה להפוך להיות חלק מהקול הפנימי שלי.

זו אולי אחת המתנות הגדולות ביותר של טיפול פסיכולוגי: לא רק תובנות חדשות או הקלה זמנית, אלא ממש קול פנימי חדש. קול שמזכיר לי שגם כשאני לבד - אני לא באמת לבד.

קול שמרגיע אותי, גם כשאני לבד