למה כל כך קשה לנו לבקש עזרה - ואיך אפשר לשנות את זה

האם קרה לך שהתמודדת עם עומס גדול - עבודה, משפחה, דאגות - אבל המחשבה לבקש עזרה אפילו לא עלתה כאפשרות? או שאולי היא עלתה - ונדחתה מיד עם תחושה של מבוכה, איום, או "אני כבר אסתדר"?

כפסיכולוגית, אני פוגשת את הקושי הזה שוב ושוב. הוא מופיע אצל מתבגרים שחוששים להכביד על הוריהם, אצל מבוגרים שמרגישים שהם "צריכים להיות חזקים", אצל אנשים ברילוקיישן שמנסים להוכיח לעצמם שהם מסתדרים בכל מצב - גם אם בפנים כבר אין אוויר.

למה בעצם קשה לנו לבקש עזרה?

לפעמים זו חוויה מוקדמת של דחייה או זלזול כשניסינו לבקש - חוויה שנחרטה במערכת כמשהו מסוכן. לפעמים זו אמונה עמוקה, שנוצרה בילדות, שאומרת "אני אמור להסתדר לבד", במיוחד בסביבות שבהן חולשה לא קיבלה מקום. אצל אחרים, פרפקציוניזם וצורך בשליטה הופכים את המחשבה על בקשת עזרה לבלתי נסבלת - "אם אני לא עושה את זה בעצמי, זה לא יהיה מספיק טוב". ויש גם את הפחד התדמיתי: החשש שיראו אותנו כחלשים או לא מספיק טובים. מחקרים מראים שהפחד מסטיגמה חברתית הוא אחד החסמים המרכזיים לפנייה לעזרה, במיוחד בתחום הנפשי .

המחיר של לא לבקש

הימנעות מבקשת עזרה אולי משאירה אותנו לכאורה מוגנים - אבל בפועל היא מכבידה. כשאנחנו מתעקשים לשאת הכול לבד, העומס הרגשי והפיזי מצטבר, השחיקה גוברת, והיכולת להתמודד עם אתגרים נוספים נפגעת. בעיות קטנות שלא מטופלות בזמן צומחות לממדים גדולים, והתחושה שאנחנו לבד במערכה הולכת ומעמיקה.הבדידות הזו היא לא רק רגש לא נעים - היא מצמצמת את מרחב התמיכה שלנו, את האפשרות לקבל הקלה, וגם את ההזדמנות לחוות את הכוח שבקשר הדדי. כשאנחנו לא מבקשים עזרה, אנחנו גם מונעים מאחרים את האפשרות לתת - ואת עצמנו מהחוויה המרפאה של נשיאה משותפת בעומס.

תיאור מקרה:

שלי (שם בדוי) הגיעה אליי לטיפול מותשת: עבודה תובענית, שלושה ילדים, ובעל במילואים במשך חודשים ארוכים. היא תמרנה בין הילדים, משימות, דאגות ולילות ללא שינה. כששאלתי אם היא נעזרת בסביבתה, היא השיבה: "אני לא רוצה להיות נטל, אני רגילה לעשות הכול לבד". עם הזמן, הבנו שחוויות מוקדמות של דחייה כשהעזה לבקש תמיכה הותירו בה אמונה שבקשה כזו עלולה לפגוע. בטיפול היא החלה להתנסות בבקשת עזרה בדברים קטנים - קודם כל במרחב הבטוח של הטיפול, ואחר כך גם מחברים ומשפחה. הרגע שבו היא ראתה שהעולם לא קרס - להפך, שהסביבה נענתה ברצון ובחום - היה נקודת מפנה. היא למדה שהעזרה לא מבטלת את עצמאותה, אלא מאפשרת לה להתמלא מחדש.

איך אפשר להתחיל לשנות?

• להתחיל בקטן - בקשות פשוטות יחסית, כדי לחוות תגובות מיטיבות.

• לבדוק את האמונות המגבילות - האם בקשה לעזרה באמת שווה חולשה, או שהיא דווקא ביטוי לאומץ ולקשר?

• להיעזר בסביבה בטוחה - טיפול פסיכולוגי יכול להיות מרחב מצוין לתרגל בקשות עזרה ולקבל חוויה מתקנת.

• לזכור שהנתינה היא הדדית - לרוב האנשים יש רצון אמיתי לעזור, והבקשה שלנו עשויה לחזק גם את הקשר איתם.

• 
  

בקשת עזרה היא לא סימן שאנחנו חלשים - היא סימן שאנחנו אנושיים. לפעמים, הצעד הקטן הזה הוא הגשר בין תחושת הבדידות לבין האפשרות לחיים שיש בהם יותר תמיכה, קרבה וחוסן משותף.