בין חרדה קיומית לשגרה יומיומית

מחשבות על טיפול במציאות של חוסר ודאות

לפני כשבוע פרצה מלחמה עם איראן - והאיום הזה, למרות שאנחנו מתורגלים, מרגיש 'גדול מידי לעיכול' ומעורר אצל רבים אף תחושה של חרדה קיומית. החדשות, האיומים, הפגיעות, והתמונות הקשות של ההרס, ומהצד השני יש תקווה לסוף טוב וגאווה גדולה בצבא שלנו.

מאז ה-7 באוקטובר, אנחנו נושאים איתנו תחושת מועקה כבדה, כאב מתמשך ומציאות לא בטוחה ומעורערת. לצידם עולה הצורך, ולעיתים אף ההכרח, לשמור על שגרה כלשהי.

כשהמציאות מרגישה כלא נשלטת או בלתי צפויה, הגוף והנפש שלנו מגיבים כאילו יש סכנה ממשית:

יש מי שמרגיש על סף התקף חרדה גם בלי 'טריגר' ברור.                                                       

יש מי שנכנס למצב של קהות רגשית ואף ניתוק.                                                                    

יש את מי שמנסה 'לשמור על שגרה בכל מצב' ואז עלול להרגיש אשמה על זה שהוא פשוט... ממשיך.

תגובות אלו אנושיות, ומהוות כמנגנון הגנה הישרדותי - אך הן עלולות לגבות מחיר: פגיעה ביכולת לעבד את המציאות המורכבת בה אנחנו חיים ולהכיר ברגשות שלנו בתוך כל זה.

אז מה בכל זאת אפשר לעשות?

אני מאמינה שיש משמעות עמוקה לעצם האפשרות להיות עם מה שאני מרגיש/ה, גם כשזה לא נעים ולמרות שזה לא 'פתיר'. טיפול פסיכולוגי לא יכול לתת פתרונות קסם, או להסיר את הסכנה מהעולם -  אבל הוא יכול להיות מקום בו אפשר לנשום, להרגיש ביטחון, לחשוב בו בקול, ולהחזיק יחד רגשות קשים בלי שינהלו אותנו.

זהו מרחב שבו גם בתוך הכאוס- אפשר לפגוש קרבה אנושית, חמלה ושאלות שמחכות להישאל.

אם את/ה מרגיש/ה מוצף/ת, מוצא/ת את עצמך חושב/ת הרבה - או לחלופין לא מצליח/ה לחשוב בכלל - את/ה לא לבד. אני מזמינה אותך לפנות אליי. לפעמים גם שיחת היכרות קצרה יכולה לעזור להבין אם זה נכון להמשיך משם.